הצגת המקור של הדף "אומת המזון המהיר (ספר)"

[[תמונה:Fast food nation.jpg|left|thumb|300px|עטיפת הספר אומת המזון המהיר בגרסה האנגלית]]
'''אומת המזון המהיר: על הצד האפל של הארוחה האמריקנית''' (באנגלית: '''Fast Food Nation''') הוא ספר עיון מאת העיתונאי החוקר [[אריק שלוסר]] שבוחן את ההשפעות המקומיות והעולמיות של תעשיית ה[[מזון מהיר]] של ארצות הברית. הספר מבצע השוואת על סמך ספרו הקלאסי של [[אפטון סינקלר]] "[[הג'ונגל (ספר)|הג'ונגל]]" (שעוסק בתעשיית הבשר בארצות הברית של תחילת המאה). הספר עוסק בצמיחה של תעשיית המזון המהיר בארצות הברית, בתפעול המודרני של בתי מטבחיים בארצות הברית. כמו כן הספר מכסה את הנושא של ההתמקדות השיווקית של חברות מזון מהיר וחברות למשקאות קלים בילדים, חוקר את הקשר בין משקאות קלים ומזון מהיר ובין [[השמנה]] ועוד. הספר יצא בשנת 2001. בעברית יצא הספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים בשנת 2007. 

==רקע על הספר והסופר==
אריק שלוסר הוא עיתונאי חוקר אמריקאי שכותב בכמה מגזינים בארצות הברית, ובהם "אטלנטיק מאנת'לי", "רולינג סטון" ו"ואניטי פייר". ספר אחר שלו נוגע לתעשיית הפורנו ולמדיניות ארצות הברית בנושא מריחואנה, וכן הוא מתעתד להוציא ספר על [[הפרטת בתי הכלא|תעשיית בתי הכלא]]. 

המקור לספר היא סדרת תחקירים למגזין ה"רולינג סטון" משנת 1998. במשך יותר משנתיים נכלל הספר ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס" ונמכרו ממנו למעלה מ-1.4 מיליון עותקים. הוא תורגם ל-21 שפות. שלוסר יחד עם ריצ'ארד לינקלייטר  עיבדו את הספר לסרט עלילתי בשם  ”פאסט פוד". גרסה של הספר לבני הנוער בשם Chew on This, או "תלעס את זה" יצאה לאור בשנת 2006. 

הספר תורגם לעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרית פועלים, נובמבר 2007.

==תמצית הספר==
שלוסר מתחיל את ספרו בתיאור של משלוחי פיצה להרי Cheyenne החלולים, שבתוכם שוכן בסיס טילים של חיל האוויר האמריקאי. הוא מתאר יכולות הי-טקיות של הבסיס ואת מערכות ההגנה המתוחכמות שלו, ותוהה מה ילמדו האנתרופולוגים של העתיד במקרה של התקפה אטומית על הבסיס כשיבחנו את הציוד המלחמתי שסביבו יש עטיפות של מזון מהיר, שניהם, לפי שלוסר יתנו רמזים חשובים לטבעה של החברה האמריקאית כיום. 

הספר ממשיך עם תיאור של ההתפתחות של [[מזון מהיר|המזון המהיר]] בארצות הברית ואיך הוא התמזג עם הופעתה של [[מכונית|המכונית הפרטית]], [[פרבור]] ו[[תכנון מוטה רכב פרטי]]. הוא מסביר את המעבר מספר עצום של מסעדות עצמאיות לכמה רשתות בודדות ואחידות-צורה של מזון מהיר. מעבר זה הוביל לטענתו לאב הטיפוס של פס ייצור של מטבח, סטנדרטיזציה, הגשה עצמי ושינוי יסודי בדמוגרפיה של השיווק - מבני נוער לשיווק מכוון משפחה. 

בנושא [[שיווק מזון לילדים]], שלוסר מסביר כיצד תאגיד [[מקדונלד'ס]] מידלו את טקטיקות השיווק שלהם על פי המודל של חברת [[וולט דיסני]], דבר שנתן השראה לאייקוני פרסום כמו רונאלד מקדונלד'ס וחבריו. מנהלי שיווק פיתחו את השיווק לילדים מתוך מחשבה שהדבר ימשוך לא רק את הילדים אלא גם הוריהם ואת סביהם. חשוב עוד יותר, טקטיקה זו תוביל לנאמנות למותג שתימשך גם בזמן שהילד הופך למבוגר באמצעות משיכה נוסטלגית למקדונלד'ס. שלוסר מדבר גם על החוליים של השיטה: הניצול של טבעם הנאיבי והבוטח של ילדים. 

עוד בנושא שיווק כלפי ילדים, שלוסר טוען כי תאגידים חדרו לבתי הספר באמצעות חסויות או יחסי "תן וקח". הוא טוען כי ההפחתה במיסוי של תאגידים באה על חשבון מימון של בתי ספר, ויצרה לתאגידים רבים את ההזדמנות למתן חסויות באותם בתי ספר. לפי הנתונים של שלוסר, 80% מספרי הלימוד שמקבלים חסויות מכילים מידע שהוא מוטה לטובתם נותן החסויות, ו-30% מבתי הספר התיכונים מציעים מזון מהיר בקפיטריות שלהם. 

שלוסר משתמש באנקדוטות כדי לטעון שתלמידים שמזלזלים בחסויות יכולים להיענש. לדוגמא התלמיד מייק קמרון, שהושעה מבית ספרו בגלל תקרית ב"יום קוקה-קולה" בעוד שחבריו לבשו חולצות טי בצבע לבן או אדום והצטלמו לתמונה קבוצתית אווירית כשהם כותבים "קוקה", קמרון לבש בגדים בצבע כחול של פפסי. 

בסקירה של תעשיית משחטות הבשר, שלוסר מוצא כי רוב העובדים בתעשייה זו הם מהגרי עבודה שקל לנצל אותם. רמות הפציעות בקרב העובדים בתעשייה זו היא מבין הגבוהות מבין העבודות בארצות הברית. שלוסר מפרט על השלבים של עיבוד הבשר ומגלה כמה נוהגים מסוכנים שאינם ידועים לרוב הלקוחות. לדוגמא, הנוהג של הכנסת חזירים מתים, וצואה של תרנגולות וסוסים למזון למזונן של פרות. שלוסר מעיר כי נהוגים כאלה אחראים להפצה של [[מחלת הפרה המשוגעת]] כמו גם להכנסה של חיידקים מזיקים כמו אי.קולי לשרשרת המזון. 

בשלבים הבאים של הספר שלוסר דן בתפקידה של תעשיית המזון בקידום ה[[גלובליזציה]] ומחבר את [[השמנה|העלייה במשקל עודף]] בסין וביפן עם ההגעה של מזון מהיר. כמו כן הספר מתאר את [[משפט הדיבה של מקדונלד'ס]].

==נושאים בספר==
*[[שיווק מזון לילדים|פרסום אגרסיבי של מזון מהיר הממוקד בילדים]]
*[[שיווק מזון מהיר בבתי הספר]]
*[[השמנה|השמנה בקרב הילדים והנוער באמריקה]]
* חוואים קטנים מול חברות ענק של הבשר
*הרס תרבות המערב התיכון
*תנאי עבודה במשחטות
*[[איגודי עובדים|שבירה של ניסיונות התאגדות של עובדים]]
*[[עבודת בני נור|עבודת בני נוער במזללות]]
*[[סובסידיות לתאגידי המזון המהיר]]
*איכות בשר ירודה
*חקיקה נגד פיקוח על ייצור הבשר
*[[מזון מהיר פרבור ומכוניות]]
*[[ייצור מלאכותי של מזון]]

==ביקורת, דיון וספרי המשך==
שלוסר טוען שאין דבר מיוחד בתעשיית המזון המהיר וכי תעשיות אחרות שרויות במצב דומה, וכי מדובר בתופעה רחבה יותר:
{{ציטוט|תוכן=הסיבה לכך שהספר שלי כל-כך אפקטיבי היא שלקחתי תעשייה שכמעט כל אחד קשור אליה בדרך זאת או אחרת‭,”‬ המזון המהיר הוא מטאפורה לאמריקה ולשינויים שחלים בה, גם בתחום הכלכלי והמבנה החברתי. דרך השינויים שנעשו בתעשיית המזון המהיר אפשר לראות את השינויים הרבים שהתרחשו בחברה האמריקאית. המצב הנוראי השורר בה תקף בתעשיות אחרות, ואם הייתי כותב ספר על המצב בהן הייתי מגיע לאותן תוצאות.}} (ראיון לאמיר קמינר, פסטיבל קאן, ינואר 2007).

חלק מהקוראים של אומת המזון המהיר מבקרים את הספר על שהוא לא מסיק מסקנות ותוקף ישירות את ה[[קפיטליזם]]. לעומתם אחרים רואים בספר טקסט משכנע בזכות היצמדותו לעובדות היבשות (במשך רוב הספר, למעט הפרק האחרון) כשהוא מנסה להשתמש בתעשיית המזון כדי להראות את התסמין של בעיה גדולה יותר - המהפך שעברה החברה האמריקאית מאומה של חוות קטנות ועסקים קטנים לחברה שנשלטת על ידי [[תאגידים רב לאומיים|תאגידים רבי עוצמה]] ו[[קפיטליזם של מקורבים|קפיטליזם לא מרוסן]].

Rob Walker כתב טור בשנת 2001 על הספר בעיתון "הניו יורק טיימס". הוא מעיד כי "שלוסר הוא כתב רציני ומענג" וכי הספר הוא לא מתקפה אווירית אלא מפולת של עובדות והבחנות ועובדות על [[תעשיית המזון המהיר]] החל מהכנת הבשר ועד לשיווק.{{הערה|Walker, Rob  "[http://www.nytimes.com/books/01/01/21/reviews/010121.21walkert.html No Accounting for Mouthfeel]". The New York Times, 21 January 2001}}

===ביקורת מצד קפיטליסטים וליברטרים===
[[חקר הכלכלה|הפרופסור לכלכלה]] תומס דילורנצזו (Thomas DiLorenzo)  ביקר בחריפות את הספר בשנת 2004 וטוען שהוא מביא עובדות ידועות, מתקיף את [[השוק החופשי]] [[תעשיית המזון|בתעשיית המזון]], וכי הוא ממעיט ביכולות של אנשים לבצע שיפוט עצמי בנוגע לבחירות המזון שלהם. דינלורנצו מעיד כי הספר "בור בצורה מזעזעת ברמה הבסיסית ביותר של היגיון כלכלי". הוא מתייחס לספרו של [[פרדריק הייק]], The Constitution of Liberty, שבו הייק מתאר כיצד אחת מאבני היסוד של הסוציאליזם היא הכחשה של [[אחריות הפרט]]. שכן אם לפרטים אין רצון חופשי, והם לא אחראים למעשים שלהם. לפי דינלורנצו הסוציאליסטים טוענים שהחיים שלהם חייבים להישלט בצורה כלשהי - עדיף על ידי המדינה - לטובתם שלהם. לדעתו המסר המרכזי של הספר הוא שאם אתה אוכל הרבה שוקולד ומילקשייק ולא מתעמל - אתה נהיה שמן. הוא תוקף את שלוסר על כך ש"אין לו שום דבר טוב להגיד על התעשייה", ומצד שני טוען כי מיליוני אמריקאים (ואנשים מאומות אחרות) מביעים את "חוסר הסכמתם" עם שלוסר בכך שהם קונים מתעשייה זו בכל יום. לטענת דינלורנצו, שלוסר לא מבחין בכך ש"הצרכנים האמריקנים" הם "משכילים יותר מתמיד" והם יכולים לשפוט בכוחות עצמם איפה המקום שבו הכי כדאי לאכול. "בדיוק כמו שכולם מבינים שעישון הוא רע לבריאות", דילונרצו טוען כי "[[מידע משותף|כולם יודעים]]" כי אם אתה אוכל צ'יזבורגר ענק עם צ'יפס אתה מקבל יותר קלוריות לעומת תרנגולת עם ברוקולוי, לא צריך לקבל אישוש לכך מצד שלוסר. דילונרצו טוען כי בשנים האחרונות רשתות מזון מהיר כמו [[מקדונלד'ס]], ברגר קינג ו-וונדיס הגיבו לעניין הגובר של תושבי ארצות הברית במזון בריא יותר - הן צמצמו את כמות השומן, מציעות בתפריט שלהן יותר סלטים, סנדוויצ'ים ומציעות מזונות דלי פחמימות. במילים אחרות השוק החופשי עובד. אבל הספר של שלוסר הוא מתקפה ממושכת על [[השוק החופשי]] של תעשיית המזון. {{הערה|Thomas J. DiLorenzo, [https://mises.org/library/two-very-fashionable-frauds Two Very Fashionable Frauds], מכון מיזס, 20.10.2004}}

הפרופסורית למשפטים, אנא ברייסון (Anna Bryson), תקפה את הספר בשנת 2014. היא טענה כי חלק מהעובדות בספר אינן מדויקות מספיק וכי הוא מציג גרסה חד צדדית של התעשייה. לטענתה הספר הוא "אנטי-קפיטליסטי" ו"פרו-סוציאליסטי". היא טוענת כי הערכה המופיעה בספר לפיה רבע מתוך האמריקאים מבקרים במסעדות מזון מהיר מידי יום היא לא דבר שמבוסס עם מחקר. כמו כן היא חוזרת על מספר טענות של דילונרצו - כי הספר "לא מציג את שני הצדדים", צרכנים הם משכילים היום יתר מאי פעם ולכן יכולים לשפוט בכוחות עצמם מה טוב להם וכי רשתות המזון המהיר הגיבו לרצונות של הצרכנים למזון בריא יותר. {{הערה| Anna Bryson , [http://pure.qub.ac.uk/portal/en/persons/anna-bryson(5e765811-b6e0-4252-b144-15401383e328).html School board member: Biased ‘Fast Food Nation’ book doesn’t belong in schools],EAG news org, August 29, 2014}}

הביקורת של דילונרצו על הספר דומה במספר מובנים לביקורת של [[חברות הטבק]] ושל גופים הקשורים לחברות אלה,  כמו [[מכון הטבק]] או לביקורת של [[חברות הנפט]] ביחס ל[[התחממות עולמית]] וניתן לראות קווי דמיון לטקטיקות בתחומים של [[הכחשת נזקי העישון]] ושל [[הכחשת אקלים]]. 

הטענה לפיה הצרכנים הם "מודעים היום יותר מאי פעם" לנזקים בריאותיים. דבר זה מקפל בתוכו הנחה כי אם הצרכנים יודעים יותר מאשר בעבר יש בכך די כדי להבטיח את בריאותם. שנית יש להראות כי הצרכנים אכן מודעים לנזקים בריאותיים של [[מזון לא בריא]], וכן יש כאן הנחה מוסווית לפיה יש [[הטרוגניות בכלכלה]] ולכן כל הצרכנים יודעים את אותם הדברים, בלי קשר לדוגמא ל[[עוני]] או השכלה. דילונרצו מניח כי זה המצב, אבל לא מוכיח זאת בשום צורה. יותר מכך, אפילו ההנחה כי ארגוני הבריאות מודעים בצורה מלאה לכל הנזקים ומעבירים זאת בצורה של מידע מלא לכלל הצרכנים אינה מבוססת כלל. למעשה כאשר חששות בריאותיים שונים מתגלים עם השנים - לדוגמא ההכרזה של ארגון הבריאות העולמי על כך כי [[בשר מעובד]] הוא [[גורם מסרטן וודאי]] התקיימה רק בשנת 2015. ארגון הבריאות העולמי הכריז בשנת 2003 כי [[השפעות בריאותיות של סוכר|צריכת סוכר בכמות מופרזת]] מזיקה לבריאות אבל דילונרצו כלל אינו מתייחס לדבר זה. דילורנצו אינו מזכיר את הקשר בין מזון מתוק לבין התקפי לב ומדבר על "השמנה" כסיכון הבריאותי היחיד. ככל הנראה הוא עצמו כלל אינו מודע לסיכון זה לא ל[[השפעות בריאותיות של מלח]]. המלצות ארגון הבריאות העולמי עודכנו ופורסמו בהרחבה יותר בפרסומים משנת 2015. כך שגם עיתונאים גילו לפתע שהם "מכורים לסוכר". כמו כן השגת מידע והאמינות המיוחסת לו תלויה בהכנסה, זמן פנוי ומודעות - ולא ניתן להניח כי לכל הצרכנים יש הזדמנות שווה לדבר זה. 

טענה אחרת של דילונרצו וברייסון היא כי הספר "לא מאוזן". טענה זו דומה לטענות מצד [[הכחשת נזקי העישון|תומכי "זכויות" מעשנים]] או [[הכחשת אקלים|מכחישי אקלים]] על סיקור "לא הוגן" של נושאים "במחלוקת" כמו [[התחממות עולמית]], [[נזקי העישון]] או [[עישון כפוי|נזקים של עישון כפוי]]. בפועל מצד אחד יש חוקרי בריאות או חוקרי אקלים שמנסים להבין כיצד עובדות [[מערכות מורכבות]] מה הנזקים שנגרמים לחברה או האיומים עליה ומצד שני יש חברות שמנסות לזרוע [[דיסאינפורמציה]] בין אם בצורה ישירה ובין עם על ידי ארגוני שהם כביכול לא קשורים אליהם כמו [[מכון הארטלנד]]  - החברות האלה יעשו ככל שהן יכולות כדי להציג את "הצד שלהן" גם כאשר הן משקרות במצח נחושה לציבור (כפי שהתברר לדוגמא לגבי [[תעשיית הטבק]] עקב חשיפת המסמכים הפנימיים של התעשייה בשנת 1998). אין בהכרח סיבה להראות את "שני הצדדים" - דבר זה ראוי רק כאשר שני הצדדים מגיעים ממקום לא מוטה, אין להם אינטרס כלכלי להוכיח בכל מחיר טענה כלשהי, והם מפחדים להטעות את הציבור יותר מאשר הפחד לפשוט את הרגל. הפצת מידע מוטעה אינה מוגבלת רק לחברות טבק. לדוגמא  מחקר של פרופסור מרטין מקי מבריטניה, הראה כיצד חברת [[קוקה קולה]] העולמית מימנה יותר מ-120 חוקרים שפרסמו מאות מחקרים בארה״ב, בעיקר בשביל ליצור [[הטיית מחקרים על ידי חברות|הטיית מחקרים]] וליצור רושם שהקשר בין צריכה מוגזמת של [[סוכר]] למחלות כמו [[סוכרת]] מוטל בספק, ולהדגיש כי מה שחשוב באמת הוא אורח חיים בריא והקפדה על [[פעילות גופנית]] מספקת ואיזון קלורי.[http://newmedia.calcalist.co.il/sugar/chp5.html]

דבר זה חוזר לטענה לפיה הצרכנים "מודעים היום יותר מאי פעם" על הקשר בין בריאות ומזון. מצד אחד חברות המזון מנסות להשפיע על המחקר ולעוות את מה שיודעים הצרכנים על מזון, הן דרך השפעה על המחקר והן דרך הצגה מעוותת של מחקרים בעיתונות הכללית. ומצד שני הן טוענות כי הצרכנים מבינים די צרכם כדי להבין מה קורה. 

הטענות לפיהן ספרו של שלוסר מפגין בורות בסיסית בכלכלה, הופכות את היוצרות. דילונרצו נשען על הנחות ב[[כלכלה נאו-קלאסית]] שמוצגות לתלמידי שנה א' בתור "אקסיומות" שלא ניתן להוכיח או להפריך הנחות אלה - כמו [[הצרכן הרציונלי]] או שאין עלות להשגת מידע הן הנחות שנוחות לצורך מודלים פשוטים (שמגיעים לעיתים קרובות למסקנה כי [[שוק משוכלל]] הוא "טוב" משום שהוא ממקסם את [[יעילות פארטו]]. שלוסר ומחקרים אחריו מראים כי מצב זה לא מתקיים - הצרכנים לאו דווקא יודעים דברים חשובים על איכות המוצר (המוצר מסוכן לבריאות שלהם) ואינם בהכרח מקבלים החלטות רציונליות או מודעות ביחס למזון (השפעת גודל או צבע הצלחות על כמות המזון שאוכלים לדוגמא). במקום להתאים את התאוריה לעובדות דילונרצו מבקש להתאים את העובדות לתאוריה. 

דילונרצו גם טוען כי עצם זה שצרכנים רבים קונים ברשתות מזון מהיר מראה כי הם מתנגדים לטענות ששלוסר מביא בספר. מסקנה אחרת יכולה להיות שהם הולכים למקומות אלה מסיבות אחרות - לדוגמא הם לא מספיק מודעים לקשר בין בחירות מזון שלהם לבין בריאות. סיבה אחרת היא שאנשים לאו דווקא מתנהגים בצורה עקבית - הם מצד אחד רוצים לאכול פחות מזון מזיק - אבל כאשר מפתים אותם הם רוצים את המזון הזה. השאלה "מה הצרכן באמת רוצה" תלויה בשאלה דרך איזה מנגנון שואלים את הצרכן או את האזרח. לדוגמא חלק מהאנשים לא קונים ממתקים הביתה בגלל שהם יודעים שאם ממתקים אלה יהיו על השולחן ו/או בארון הם יצרכו אותם  בכמות גדולה יותר ממה שהם רוצים. ספרים מאוחרים יותר (שילר ואקלוף) טוענים כי השוק מומחה בלתת לאנשים לא מה שהם באמת רוצים אלא מה שבאמת עונה על חשקים מיידים שלהם. היבט נוסף הוא אפשרות של [[התמכרות]] - אנשים לא באמת מעוניינים לצרוך כמות גדולה של סוכר או מלח או טבק אבל הם התרגלו לכך - ומצטערים על כך שכך נהגו, אבל קשה להם להפסיק. הם היו מעדיפים שלא להיות בכל הסיפור מלכתחילה. 

הנחה נוספת של דילונרצו היא שמדובר ב"שוק חופשי" כאשר בפועל שוק המזון המהיר נשלט על ידי מספר מצומצם של חברות ענק שמכתיבות סטנדרטים לשאר התעשייה. המצב של הרבה מסעדות קטנות שמתחרות על הצרכן אינו מדוייק. הנחות שונות שמתקיימות ביחס ל[[שוק משוכלל]] אינן מדוייקות - לדוגמא הנחה כי יש [[מידע מלא]] או [[רציונליות]] של הצרכנים (הצרכנים לא מתחרטים על מה שהם קנו). 

דילונרצו טוען כי אנשים מקבלים את ההחלטות בצורה עצמאית על דעת עצמם. אם דבר זה נכון לא ברור מדוע חברות טבק או מזון מכוונות את הפרסומות שלהן לילדים קטנים מאוד, ולפי מחקרים שונים הכוונה זו גם משפיעה על הטעמים וההרגלים של הצרכנים בהמשך הדרך. אם מאמינים כי הורים צריכים להיות מסוגלים לחנך את הילדים שלהם ללא מעורבות של גורם מרכזי רב כוח, מדוע התערבות ממשלתית בנושא היא פסולה בעוד מעורבות של חברות גדולות היא דבר לגיטימי. במיוחד כאשר התערבות זו מבוצעת בעיקר על ידי שכנוע של התת מודע (המזון שלנו הוא הסיבה לחיים עצמם, אכלו את המזון שלנו ותהיו מקובלים חברתית) ולא על ידי שכנוע דרך הסברה מבוססת עובדות (אכלו את המזון שלנו, הוא בריא וטעים). קפיצה נוספת למסקנה היא כי הברירה היחידה היא בין השפעה לא הוגנת ומניפולטיבית של חברות לבין שליטה מוחלטת של הממשלה בכל תחומי החיים. 

הטענה לפיה חברות מזון עושות מאמצים לשינוי וכי דבר זה מעיד כי "השוק עובד" היא טענה שאפשר להשמיע גם ביחס ל[[סיגריות קלות]] וחברות הטבק. במשך מספר עשורים החברות נטעו את הרושם בקרב צרכנים כי סיגריות כאלה, דלות בעטרן ו/או בניקוטין, הן סיגריות בטוחות יותר, ורק לאחר שנים התברר כי מדובר במידע לא מדוייק וכי סיגריות אלה אינן בטוחות יותר והן עלולות אפילו להיות מסוכנות יותר. זה שמתבצע שינוי לטובה - לדוגמא הוספת סלטים למסעדת המבורגרים או הפחתת פליטות של [[זיהום אוויר]] על ידי מפעלי תעשייה - לא אומר כמה התקרב השוק לכיוון של פתרון שבאמת שומר על בריאות הציבור. ייתכן ומדובר רק בשינוי לצורכי יחסי ציבור וייתכן כי מדובר בשינוי אמיתי אבל קטן מידי. 

טענה נוספת של דילונרצו היא שהמסר העיקרי בספר הוא שאם אוכלים מזון שמן אז משמינים ודבר זה ידוע לכולם. אבל זו [[טענת איש קש]]. שלוסר טוען לגבי נושאים רבים בספר כמו שיווק לא בריא לילדים או תנאי העבודה הקשים והמסוכנים של עובדים בתעשיית הבשר. הוא מדגים כיצד החברות מתמרנות את הצרכנים לקנות מזון שבתנאים אחרים (ללא מניפולציות) הם כנראה לא היו צורכים כלל או צורכים בכמות קטנה יותר.

===ספרי המשך===
פרופסור בריאן וונסינק (Brian Wansink) פרסם בשנת 2014 את הספר '''[[עיצוב להרזיה]]''' שתורגם בעברית ל"אכילה בהיסח הדעת". לפי וונסינק רוב עצום מכלל ההחלטות שאנו מבצעים מדי יום על מזון לא נובעות משיקול רציונלי מודע אלא מהסביבה בה אנו אוכלים או קונים את המזון וממניפולציות שונות כמו מיקום המזון במדף בסופר, זמינות של מכונות משקה, צלחות גדולות מידי, הסחות דעת ועוד. ווסניק מדגים דבר זה באמצעות מספר רב של מחקרי מזון שהוא ואחרים ערכו במהלך השנים. הוא מבקר את הגישה לפיה השכלה תזונתית או "חיזוק כוח הרצון" הם דברים מספיקים כדי לשמור על בריאות הציבור בהקשר של מזון. 

הכלכלנים [[ג'ורג' אקרלוף]] ו[[רוברט שילר]], זוכי [[פרס נובל בכלכלה]], הוציאו בשנת 2015 את הספר '''[[Phishing for Phools]]''' 
(בתרגום חופשי: טומנים מארב לשוטים או לתפוס פראיירים, שמתאר כיצד עסקים ב[[שוק תחרותי]] שורדים על ידי רמייה מתמדת של הצרכנים וכיצד מוכרים לצרכנים מוצרים שהם אינם רוצים. הם מפרטים את השיטות שבהן משתמשים [[חברות מזון]] וכן תעשיות אחרות כמו אנשי מכירות של מכוניות, סוכני נדל"ן ובעיקר חברות ענק כמו [[בנקים]], [[חברות תרופות]] ועוד כדי לרמות את הלקוחות - בשיטות חוקיות שונות ומשונות שמתבססות על חולשות אנושיות, התמכרות, הטיות קוגניטיביות ו[[מידע א-סימטרי|פערי מידע]] בין החברות לצרכנים. הטענה שלהם היא שדווקא שוק חופשי לפעמים יוצר מצבים שבהם אם אתה לא מרמה או מנצל חולשות ואי-רציונליות של הצרכן אתה נדחק החוצה מהשוק.

==ראו גם==
* נושאים - [[מזון מהיר ותעשייתי]], [[כלכלת השמנה]], [[פוליטיקה של המזון בארצות הברית]]
* [[בשר מעובד]], [[השפעות סביבתיות של מזון מהחי]], [[תרבות הצריכה לילדים]], [[המחקר על סין]]
* [[השלכות בריאותיות וחברתיות של טלוויזיה]]
* ספרים -  [[הג'ונגל (ספר)]], [[כל יום הוא טרבלינקה (ספר)]], [[לאכול בגדול (סרט)]]
* רקע על מניפולציות של צרכנים - [[עיצוב להרזיה]], [[תורת ההונאה]], [[הכחשת נזקי העישון]], [[סיגריות קלות]], [[התמכרות לניקוטין]].

==קישורים חיצוניים==
* [http://en.wikipedia.org/wiki/Fast_Food_Nation אומת המזון המהיר] בוויקיפדיה האנגלית
* אמיר קמינר, [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3347356,00.html אימפריית הג'אנק], 2.1.2007 ynet
* נמרוד לין, [http://e.walla.co.il/?w=/273/1204728 למקדולנלד הזקן היתה חווה],וואלה. 4.12.2007
* ראובן מירן, [http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/944933.html בני פיג'י אוכלים עצמות אדם; ומה אוכלים האמריקאים?], הארץ, 16.1.2008
* [http://www.notes.co.il/gilad/39195.asp ביקורת על אומת המזון המהיר] "קראתי ספר", הבלוג של גלעד סרי-לוי
* [http://www.text.org.il/index.php?book=0704113 אומת המזון המהיר] באתר טקסט. המהדורה העברית
* [[נטע אחיטוב]], [http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1774136 כל הרעל שמסתתר בבשר שאנחנו אוכלים], הארץ, 13.7.2012

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{תרבות הצריכה}}
{{ביזור וריכוזיות}}

[[קטגוריה:תזונה]]
[[קטגוריה:מזון]]
[[קטגוריה:מזון מהיר]]
[[קטגוריה:ספרי עיון]]
[[קטגוריה:ספרי מזון]]
[[קטגוריה:תרבות הצריכה]]
[[קטגוריה:פרבור]]
[[קטגוריה:תאגידים]]
[[קטגוריה:ארצות הברית]]
[[קטגוריה:בעלי חיים]]
[[קטגוריה:מכוניות]]
[[קטגוריה:הון ושלטון]]